שופינג ירושליים

11.12.2009 סרגיי בלה סורד אנה אנה

הכל התחיל דווקא מסמיש, ששלח לינק לחמשושליים - אירועים בחסות העירייה

כמו ילד טוב, פתחתי את התוכניה, וקבעתי תאריך שבועיים מראש. אממה, טעיתי - כל האירועים היו בחמישי ובשבת, והזמן שהיה לי, היה בשישי. מה גם, שירושליים נסגרת בימי שישי ב3 טוטאל. בחיפה הערבית ואשדוד הרוסית ותל אביב הנוכריה, כבר הספקתי לשכוח מה זה. אבכן, אתגר.

מזל שהיה את jerusalemp3 . הפלאפון נהפך למכשיר אוניברסלי למדי - הלכנו לפי מפת הPDF מהאתר, מוודאים מיקום לפיהGPS, עוצרים לשמוע את הMP3 על האתרים השונים. כל זה בנוסף לפונקציות הצילום והדיבור שלו. כבר אמרתי פעם שאני מפחד ממנו?

בחרנו את מסלול הנחלאות - איכשהו הצלחתי להתעלם מהאזור הזה עד עכשיו. חנינו (איך לא? תמיד זה מסתיים בזה) במגרש הרוסים, ונכנסנו למבנה החברה להגנת הטבע. המוכרת הנחנמדה מחנות המזכרות של הרשות (טוב, יש שם גם מפות ואיזה ציוד בסיסי, אבל בעיקר מזכרות) תפסה אותנו וסיפרה את סיפורו העצוב של הנסיך סרגיי. בעבור כך, תרגמנו לה שלט ישן ברוסית, שתלוי על קיר בחנות : "לא אנוח ולא אשתוק, למען ציון וירושליים". או משהו. מזכיר , באופן פרדוקסלי, קעקועי מחנות עבודה רוסיים "לא אשכח את אמי מולדתי".

המשכנו לכיכר דוידקה, לאורך המסילות הנבנות של הרכבת הקלה. למרות כל התוהו ובוהו ברח' יפו, השלטים לאורך המסילה מתפראים בקריאות "סיימנו בדצמבר 2009 כמתוכנן". לא ברור. בכיכר אין כיכר ואין דוידקה, אז אמרתי שקר כלשהו בסגנון "רואים את הצורה המוזרה המכוסה בבד? זה התותח, המשכנו הלאה" והמשכנו הלאה. היישר אל שוק מחנה יהודה.

בהתחלה חבריי נראו קצת נגעלים על הבוקר מלכלוך והאספסוף הנדחף לכל עבר, אך כשאמרתי להם, שזו זו האטרקציה (ובעצם גיליתי את זה בעצמי באותה שניה, כי לא הכנתי את שיעורי הבית כיאות), התלהבו, וצללו לשוק. אני שונא שווקים, אבל חייב לציין, כי השוק הזה מרשים - הטיפוסים, הריחות, המצרכים.. יש שמה המון דברים מיוחדים לראות. חלווה בטעמים, דוכני קולים ודוכני תבלינים, דגים טריים ענקיים פוערים פיות ופירות יפים ועסיסיים אחד אחד מסודרים בקפדנות. אבל זה לא שוק תיירים, בכלל לא, פשוט שוק עם.. מסורת? חוקים? נשמה? אולי בגלל זה, נפרץ המחסום האנטי צרכני שלי, וקניתי משהו חלווה לאמא. קדוש, לא? אז סורד קנה אגוזים טחונים או משהו. והשופינג התחיל.

המשכנו אל הנחלאות, ובמהרה הגענו לבוסתן הספרדי. אני חייב לציין, שאני ציפיתי ליותר מהנחלאות. למשהו יותר.. צפתי אולי? זה לא שיש לכלוך, אבל העוני וההזנהה מבצבצים מכל פינה. אני מבין, שמלכתחילה זה לא היה מקום של אנשים עשירים, אבל נראה שאפשר היה לטפח את האזור יותר, ולדאוג לשימור המבנים. ובתוך כל זה צצים פה ושם בתים לתפארת - משומרים ומשופרים, אבל מסתבר שכל ההבדל הוא צבע טרי בעדן החלון וכמה צמחים..

בדרך עצרו אותנו חבורה של סטודנטים אוסטרלים, שתחקרו אותנו לאורך ולרוחב, ובסוף ברחו בלי להסביר בשביל מה. זה מדהים עד כמה שעל כל השאלות ענינו בצורה זהה. אנחנו, הרוסים, מעשית אדם אחד.

הסתובבנו בין החצרות, לפעמים תוך תחושה שאנחנו ממש פורצים לתוך השטח הפרטי של האנשים - זה נראה כאילו הם "גרים בחוץ" . מתוך ה-18 נקודות שהיו לי על המפה, אני די בטוח שעברנו בכולם פעמיים, אבל זיהיתי אולי איזה 3. ועם כל הכבוד לסיפורים, קשה לראות מאחורי המציאות העגומה והעמוסה את החיים ההם. אולי היה צריך לעשות את שיעורי הבית ביתר קפדנות. למרות שבסה"כ המקום נחמד. נחמד + אפילו.

לאחר סיבובים סיבובים בנחלאות, נהיינו, כצפוי, רעבים, והGPS החביב הציע ללכת לחפש מזון באיזור השוק. חכם. Down to earth! סורד אמר, אז התיישבנו במסעדה (מזללה?) עירקית (?) בשם "מורדוך". סורד דרש גיוון במנות, שנחקור את מגוון הטעמים, אבל הזמנו 3 מרק קובה אדום, והיינו מרוצים מאוד.

בחור לאוטו המשכנו עוד קצת בשופינג בחנות טבע/תבלינים ועוד קצת בחנות ספרים, ואחרנו ליריד האומנים - האירוע החמשושליימי האחרון של יום השישי. ירושליים נסגרה בשלוש, ולא נותר לנו אלא לחזור לאוטו, ולאחר סיבוב תצפית הר הצופים - הביתה.

ממצפה רמון לעבדת או יומיים טרק בשביל ישראל

משתתפים: סרגיי, קוסטJה.

27-28/11/2009

הבלוג מעלה אבק וכורי עכביש, ולאמיתו של דבר, כך גם אני.קוסטJה נשוי, עם תינוק, קיבל אישור לצאת לסופ"ש ספציפי אחד בלבד. כעקרון, שניים זה אולי מספיק לטנגו, אבל לטיול זה מספיק בקושי. כפי שסמיש אומר "אחד שובר רגל, השני יושב ומרחם עליו והשלישי מזעיק עזרה". אבל קוסטJה היה נואש ואיים ללכת לבדו, על אף כל האיסורים, כי המדבר קורא, וכך נכנעתי. בנרות חיפשתי עוד אנשים. אחד חולה והשני לומד, לשלישי ולרביעי יש חברה שלא תסכים ללכת 25 ק"מ ביום להנאתה, לחמישי יש אופנוע חדש שמחכה שיטיילו בו והשישי בכלל חורש את דרום אמריקה. אז ככה הבלוג לא מתעדכן..

למה הרשתי לעצמי לקרוא לזה טרק? פשוט מאוד, כי באנו וחזרנו בתחבורה ציבורית - זה עושה את כל ההבדל. (זה ו-15 ליטר מים על הגב.) ותאמינו לי, תחנה מרכזית של באר שבע בבוקר זה לא מבנה זכוכית ומתכת ממוזג, אלא קיוסקים קיוסקים של ממכר קפה וסנדויצ' טונה ב9 שקל - עולם שלישי לכל דבר ועניין :) כמעט כל היום הראשון הלכנו בשבילי ג'יפים. לא נעים בכלל. לא זה היה התכנון.

יצאנו ממצפה רמון ב10 בבוקר לאורך קיר המכתש מזרחה. אני לתומי חשבתי, שההליכה המשעממת תפוצה ע"י הנוף המרהיב הנשקף מהקיר. הו התמימות! השביל עובר במרחק של 50~100 מטר מהגדה ולא רואים כלום. כנראה שלשיירות שעברו שם היה יותר חשוב שהגמל לא יפול לסדק, מאשר להתרשם מהנוף. והתיקים כבדים. ידעתי שהתיק כבד, אבל לא ככה! שנים של הזנחה גבו את נקמתם. פשוט סבל בלתי פוסק. השומן הרך והמעודן, שגדל לאיטו בכוכי הקיוביקים, נחרד מהיקף ההתעללות, זעק ואיים וקינטר. רק משירד החושך, נכנע הגוף לרוח והתעשת. או שסתם הופחד מהקור והרוח. ובחזרה לגיבורינו (אנו) - לא הרחק מהמצפה נתקלנו במדרגות עץ מתפרקות, אשר הובילו למטה. לא ירדנו, אבל כנראה שזו אפשרות מעניינת לצאת מהמכתש. ניסינו ללכת ללא שביל לאורך הקיר, וזה אכל לנו את כל הזמן המועט שהיה לנו ספייר. אבל - ראינו שפן סלע וקבוצה של אילים.

כשהגענו למעלה לחלמחלהמלמלמה (הזה שיורד למכתש), פנינו צפונה.

בתכנון המקורי היינו אמורים ללכת בשביל, אך היום הקצר, והשמש השוקעת לא השאירו לנו ברירה, אלא ללכת בשביל ג'יפים. שלושת רבעי הירח היו גבוה בשמים, ואף ענן לא הסתיר אותם. אבל, זה לא היה שביל נחמד. על הקורא להזכר בתצורה של קיר המכתש. זוהי מן חבילת מצות שבורה, כאשר המכתש הוא השבר, ואנחנו היינו הנמלים שתרחקו ממנו, כאשר אנו מדלגים כל פעם ממצה למצה. כלומר: 30 מטר למעלה, 30 מטר למטה לפחות איזה 15 פעם ברצף. זו הייתה התעללות לשמה. כל פעם שירדנו למטה, היה שם איזה נחל, ובכל נחל הייתה איזו ציפור שצווחה עלינו.

בסביבות 9 עלינו לחניון. היה בו ג'יפ והמאהל שלו, והיה גם מאהל של שביליסטים - עושי שביל ישראל. בהמשך השביל, למטה, היה אמור להיות עוד חניון, שיכול להיות היה יותר מוגן מהרוח, אבל

אליו כבר לא הייתה לנו כל אפשרות לרדת. האדם הוא חיה קבוצתית, וקולות האנשים, אור המדורה עשה לנו טוב מדי בלב. התארגנו, בישלנו לנו איזה מרק ואיזה תה, לגמנו איזה קוניאק. השביליסטים נראו נחמדים, אבל הייתתי עייף מדי ומקורר מדי מבשביל להתיידד. כן, צריך לחזור לכושר.. הג'יפיסטים לעומת זאת היו רועשים והשמיעו מוזיקה רועשת, ובדיוק כששמו טראנס, ובאתי להתלהם עליהם, אחד מהם התקרב, שאל לשלומנו, ומיד נדהם "באתם בלי אוהל??". אכן. הגיע הזמן לקנות אוהל טרקים. הבחור מיד חזר לחבורתו ותוך דקה מצא לנו אוהל ספייר!אני לא יודע, אם היינו מצליחים לעבור את הלילה באותה נוחותא עם הרוחות שהיו שמה. איך אפשר לא לאהוב את אחיך ישראל אחרי זה, איך?

בבוקר קמנו עם הזריחה, הבאנו בקבוקים מיותרים שהיו לנו לשביליסטים (פאקין 7 ליטר!!), ועוד לפני ארוחת הבוקר המשכנו בדרך (הוא שביל המצות השבורות). בכך ויתרנו על עוד שני שבילונים נחמדים אותנו היינו יכולים לעשות, לולא היינו תחת לו"ז דוחק ובקצב מפגר. את הבוקר אכלנו במצפה שמעל "מעלה הנחש הצמא", שהיינו אמורים לעלות בתכנון המקורי. שם הצטערתי, שהתחזיות המפחידות של שטפונות לא התממשו. המחזה של המפלים האדירים בטח היה יכול להיות מדהים.

סביבות 9 יצאנו למסלול "מסלול". אני חייב לציין, שתיק של 6 ליטר זה לא תיק של 13. לא לא. גם השרירים התרגלו קצת, והקצב נהיה סביר לגמרי. באחד הרכסים נתקלנו ברסק עגבניות בקופסא, ופתק מתחתיו. לשון הפתק הייתה "שביליסטים יקרים! השארנו לכם מים וקרקרים וטונה ורסק עגבניות, תהנו! עמי ותמי". גיחכנו, השארנו את הרסק במקום, ע"מ שגם הבאים אחרינו יגחכו, והמשכנו.

ירדנו לנווה מדבר מדהים, עם מים זורמים וצל של עצי שלכת. חיוכים מפגרים עלו על פנינו לנוכח פינת חמד זו באמצע המדבר. שווה ביקור.

המשכנו כמעט ללא עצירות עד לעבדת, נשנשנו גרנולה וקולורבי בהליכה. עברנו בקניון מדהים, שתמיד רציתי לעבור בו כשראיתי את הפניה אליו בטיולי הלילה של עבדת. המים חצבו בסלע הגיר הלבן והרך צורות משונות של פסלים וספינות. הGPS שעמלתי קשות בשביל להתקין אותו ואת מפות השבילים בנייד החדש שלי די אכזב - הוא עבד בצורה אמינה רק באיזורים עם קליטה, ומי לעזאזל צריך GPS במקומות קרובים לישוב? טיפסנו בסלעי הגיר, והגענו לעבדת מוקדם מהמצופה.

במקום בו אמור היה להיות שביל ירוק לעיר העתיקה מצאנו רק שלט של רשות הגנים בדבר "הכניסה באתר כרוכה בתשלום". התעצבנתי על הקטנוניות של הרשות וטיפסתי לאתר ללא שביל.

קוסטJה המשיך היישר לתחנת הדלק - אחרי יומיים של הליכה, הגרבבים עושות את ההבדל, ועם פצעים ברגליים קשה לתת עוד פוש ולטפס למצודה. למעלה מצאתי טיול של בית ספר ובנות מצחקקות "תראו אותו, מאיפה הוא צץ??". אכן, ליד התיירים המתורבתים נראתי פרא אדם משהו. בדרך גם עברתי דרך מבנים ומערות לא חפורים בצלע הר - באתר יש עוד הרבה מה לחפור ולחפש.. ולמעלה מצאתי את עדויות הפראות האמיתית. לפני כחודש הושחת האתר, הפושעים ריססו צבע בכנסיות והאולמות העתיקים, והפילו את רוב העמודים בחדר המרכזי. כמה זעם.. מאשימים את הבדואים המקומיים שהתנקמו באתר ההיסטורי על מעשי הממשלה שהרסה את בתיהם בישובים הלא חוקיים. ירדתי בכביש המרכזי לאור שקיעה,ויצאתי מן האתר דרך השאר הראשי ללא כל עיכוב. עלק שמירה.

בתחנת הדלק הייתה עוד קבוצה של חבר'ה שהגיעו ממדרשת בן גוריון, והמתינו לאותו האוטובוס. התארגנו, שתינו בירה, אכלנו סנדויצ' - התחנה ערוכה להפליא לקבל פני מטייל עייף. בשביל לעצור את האוטובוס היינו צריכים לקפוץ על הכביש ולנפנף בידיים בעצמה - חסמנו אותו בגופינו ממש. עייפים ומאושרים, התחלנו בדרך חזור.

הרכבת מבאר שבע הייתה ארוכה ועמוסה בצעירים - קצת מטיילים, סטודנטים, חיילים. נפרדתי בפעם שלישית מקוסטJה והחלפתי רכבת בלוד. אלא שעצרה אותי בחורה ושאלה: "תגיד, לא ראיתי אותך בבוקר בחניון חווה??". אכן פגישה מוזרה. מסתבר, שמירב, השביליסטית המסכנה ירדה מהשביל לאחר שהלכה בו כבר חודש מדן, בגלל שברי מאמץ. איזה ביש מזל. איחלתי לה לחזור ולסיים את השביל באביב. מסתבר, שבגלל השיחה הקצרה הזו פיספסתי את הרכבת שלי, וחיכיתי לבאה עוד שעה תמימה. למזלי, בתחנה ההיסטורית של לוד ישנו חדר המתנה חמים. בו עשיתי מתיחות לשרירי התפוסים. לא שזה עזר הרבה.

מסתבר, שהטיול גרם לי להכנס למוד של חו"ל.התחלתי לשים לב לפרצופים ולאנשים, במעין התעניינות אנטרופולוגית, ספרותית משהו. המשפחה החרדית שחזרה משבת אצל חברים, עם הילדה הקטנה שהתעקשה לעזור לאבא ולסחוב את המזוודה הכבדה. עוד ילדה חמודה שעברה 4 קרונות לחפש שירותים וביקשה ממני לשמור על הדלת שלא ננעלה. המאבטח שקפץ בכל דקה פנויה לחדר ההמתנה להתלחשש עם החברה שלו שבאה לבלות איתו את השעה הטרופה של ההמתנה לרכבת. חזרתי לעצמי.

להתראות בטיולים הבאים!

Free style Ossafia - Genesys

Finally, a hike worth mentioning :)

That could be the lamest students' festival. It was my 7th festival in technion, a fact that can make any activity boring. The performances are not as exciting as they used to be, no one but Misha had come to celebrate the special date and the 12 litres of beer I've prepared remained orphan. Besides, I hardly come to the university at all, i do not know anyone - Misha bet me on counting ppl to say hi to (and he doesn't even study here!)

So, in the second day of the festival, instead of trying to revive the memories and the joy of the 20 years old gang, we packed my trunk* with water and wine and gone hiking (too shame that Lui didn't make a "Gone hiking" song. It could be a hymn.) Starting off from the University,we made some pretty general walk to the valey between Daliat el Carmel and Ossafia, with a few shortcuts and a climbing or two. That's a nice area - little Switzland they call it, but I'm too much of a frequent visitor there to be enthusiastic enough, so I'll spare it.

For our surprise, there was water at the watermill of nahal Oren. Well, it was probably a water some time ago - actually, that's probably the sewage of Ossafia. The only thing surviving there were probably the thousands of tadpoles we found. The closer we got to "The city of Carmel", the more soap foam was gathering on the riffles.Oh, and it stinks. For that reason only I won't recommend going up that beautiful stream.

After messing ourselves into torn field, and grasping that an apple and an energy bar are clearly not enough, we arrived into Ossafia. That's a town (village) worth talking about. It got the most terrific views for both the sides of the mountain. The locals are mostly Druze, but there are Arabs as well. It got some two churches. There are many rich people and poor people, but literally no authority. This time we've seen a pink house with classic statues and a J6 (?) jeep, totally open up. (No body cover at all. whatsoever. overtaking other cars on his way out ).

We had a good lunch at our usual "Zaman" bakery. The prices got a bit higher (Crisis,crisis!), but the portions as got bigger as well, and kept their great taste. It wasn't that much of a lunch though, as we didn't have enough cash. Later, we've seen a brand new and pretty modern looking bank branch on the main road. On our way out, I've asked the "manager" (? well, the guy didn't work, but seemed to be in charge..), where the nearest bus station is. He said it is just 20 meters away, the station itself is no longer there, as someone crashed into it, but the bus stops there nevertheless. That's the problem with these Arab towns - the state of Israel ends on their entrance. No law, no taxes, no police, no municipal services. No obligations, no benefits. They don't like it, we don't like it, but we keep our eyes shut, and ignore the problems that get bigger and bigger.

Just before the bus station, we stepped a few meters aside and stopped for a smoke, on a terrace with a terrific view to Yagur. We really did intend to come on time to all the performances, and Mihlin did promise us a dinner with seafood and wine.. It all was just a short bus away. "Are you pondering..?" "We'll need to buy more water..". The map was reopened and in a minute we were on our way down to Nesher.

We've cut a corner down to Nesher nahal, via the ever expanding Ossafia building zone. That's not always trivial in the Carmel forest. The last time we tried to make a 2km cut, it took us 2 hours to get through the bushes. This time, it was easy, though. We followed some cows' path. On our way we passed something that looked like improvized motorbikes playground. The creek route was nice, and got even nicer, after we got beyond the marked route (I guess, we should have guessed that barbed wire is not a normal ending for a route..).

Suddenly the nahal abruptly ended, and we found ourselves right above the quarry of Nesher. That's a pretty astonishing view. "Here you've talked about the people of Ossafia damaging the nature? We'd fucking destroyed kilometers of forests, to the ground, _with_ the mountain they stood on." Kilometers of white wall hundred of meters high. Roads to nowhere on the wall sides. Gigantic geometric forms. Huge pills of crushed stones. Big machines, ant sized, far bellow. Sunset. It's like the morning of a new world being built. But the opposite.

So we started climbing down. Literraly, like ants in a sand castle. The place looked quite abandoned, so we didn't feel we're intruding. When the night came, and the "factory" became iluminated with white projectors, suddenly a tractor and a truck, appeared out of it, glimmering with lights and projectors, going into the career. This activity of the giant bugs in the ant house looked strange indeed. Avoiding meeting them, we walked directly to Nesher lights right ahead. At the exit, we met the guy responsible for the explosions. Yep. Personal memo: when the quarry seems abandoned, that's exactly the time _not_ to get in. It might go BOOM. Then we came to the gates, where the gatekeeper let us drink from his cooler, making us pay by listening to his political views. Then we just were siting and waiting for Mihlin to pick us up ("please please forgive us for being 5 hours late and take us home please"), counting cars going to and from a graveyard (pretty strange activity for 9PM!). By the time we got home, we didnt make it to students' festival, but it was worth it.A week later i compensated it with Students' white night at Jerusalem, but that's a whole different storry.

* After my car was dismembered, I've come to a notion, that I totally have to carry some "little home" with me, just for the case I stay in some random house for the night and there is no whicskey there. So I've baught a 35L Vaude,which I call a trunk, and I carry it all around. Sort of a hitchhiker's towel, if you'd like.

** The scenery reminded me a movie.

http://www.youtube.com/watch?v=hcXlIywSt1Y&feature=PlayList&p=FAC21DABE09631AA&playnext=1&playnext_from=PL&index=16

Russian speaking ppl - that's a recommendation

Russia trip

Почитайте, кому интересно.
http://docs.google.com/View?docid=dgnq43j_555jxj5dk
К этому еще фотки прилагаются разные не сортированные, смотреть совсем не обязательно
http://picasaweb.google.com/srjmas/PetrozavodskDen1#
http://picasaweb.google.com/leonidM1/yJwAGJ#
http://picasaweb.google.com/leonidM1/QUxOSH#
приколы:
http://www.facebook.com/p.php?i=560568182&k=X2C3Q6S2R52M5G11V132WW

Ararat

Арарат.
Гора легенда. Гора мечта. Где то на ее склонах, под завалами, лежит ковчег. И слава тому кто найдет в нем пробирку с ДНК шимпанзе. Ну или кости 700 летнего старика, со свитками слова божьего на всех языках Вавилона. Кому что по душе. Арарат - земля Армян. Родина. Там древняя столица Ани. В прошлом веке, молодая империя СССР подарила эту землю дряхлеющей империи Турции. После того как с неё "исчезли" Армяне. Зачем? А зачем вообще геополитика? Сейчас этот район по хорошему должен быть частью Курдистана. Но нет Курдистана, страны вольных и веселых Курдов, он поделен враждующими сторонами. Зачем..
Рассказывают анекдот. Спросил посол Турции посла Армении, зачем рисуете наш Арарат на своем флаге? - А зачем рисуете на своем полумесяц? Неужели и он ваш?
Армяне называют эту гору Масис. Меня тоже так зовут. И хотя Я скорее Моше заблудившийся в Греции, Армяне этому не верят, и всегда принимают меня за своего. Хотя может и правда, похож?
А вот другой анекдот из Качкара, другого района красивейших гор на востоке Турции. И оттуда в свое время Армяне были прогнаны мечем. Мы идем по дороге, на склоне горы, темнеет, пора на ночлег, и ни пяди ровного места. Это был длинный день. Большие перепады высоты, длинннный переход. Мы устали, голодны и нервничаем. Нет, мы не будем спать на дороге. Это идиотизм. А если проедет? А если уснешь на посту? Постойте здесь, дайте мне 5 минут.
И вот я лезу на гору в темноте, цепляюсь за колючки, восходит луна. Не петляя. Вперед. Наверх.
Где ты пропадал? Я нашел, пойдем.
И самым коротким путем за 5 минут довожу ребят до развалин большого дома с чьей то заготовкой дров и расчищенной пастухами площадкой. Достали виски, сварили ужин, я рассказал ужастик про Армян и мои туманные корни. А по утру мы увидели, что в радиусе двух километров пятачка для палатки не найти.
И вот я еду на Арарат. Вчера, после того как мы взобрались на красивейшую вершину, переночевали на берегу кристального озера, я подсчитал дни, и оказалось что я опоздал. Я пробежал дневной маршрут за 4 часа, но оказалась, что поезд ушел, и пол дня я играл в карты с Израильскими девчонками в деревянном Гест-Хаусе, на берегу журчащего ручья. Но вот я в дороге. Еще одна група выходит, и мне повезло. Бесконечные не асфальтированные дороги. Пересадки и попутчики. Политика на пальцах. Турчанка вырывает спальник из моих неопытных рук и штопает его, она вся сияет - ее элегантный сын с крашеными ногтями общается со мной на людоедском английском.
И вот ночь, попутчицы спешат в Иран до закрытия границы. Таксист кричит - тебе куда. Я устал, и не в том положении, что бы отработанным в Таиланде цоканьем языка отрезать надоедающего приставалу. Мне в такую-то контору. К Заферу?? И весь Доргубоязитъ (да не сломается язык мой) встает на уши, Заферу кто то звонит, двое меня к нему ведут, Эй а где Зафер?? (из окна) В Стамбуле! (с соседней улицы) Нет, позавчера вернулся! а вот кстати, вот этот поведет тебя дальше, ему по пути, а Зафер уже вышел, он тебя встретит. Хелло, Зафер.
Сергей, я тебе должен сказать, в вашей группе есть много Иранцев. Они классные ребята. Они сюда приезжают отдыхать, такие веселые! Окей? Ну куда я денусь. Я знал, что там будут Иранцы. Окей! 20? Каждый день? Зафер, на этой горе каждый день 100 Иранцев. Веселые ребята.. И двое Европейцев. Здесь в гостинице. А вот и они!
Хелло Мариус, хелло Джемма. О, так вы пара? А знойная Итальянка уже распалила мое воображение. Позвольте спросить, а каким образом вы стали парой, ведь Мариус Поляк, и у вас не наскребется общего языка из половинок чужих? А, вы физики? Поздравляю, теперь нас трое физиков лезет на гору. Осталось додумать панч лайн и анекдот готов.
Утром мы сидим в лобби, пьем кофе и недоуменно крутим в руках ледоруб и кошки, начиная соображать куда мы полезли. (Для протокола: Ледоруб был оказывается чисто для понта). Но вот, карета подана, и мы забираемся в кузов грузовика заполненный хохочущими людьми(6 часов утра, блин). Так, действительно где то двадцать. Из них 5 девушек. Девушки в каких то платках. Это минус. И вот этот весельчак в какой то религиозной тюбетейке. Тут я рассмотрел их снаряжение, и тихо присвистнул. Все фирменное, основательно попользованное но не изношенное. По ходу, за лоха в тапочках тут я. Это плюс. А это что? Советский Зенит? Весьма мило. Велкам, Хелло. Мариус, Джемма, Сергей, вери плизед. Полин, Рома, ... и как с головой в омут...громко так.. Израэль.
Полсекунды тишины, но смотрят на меня, не переглядываются, и дружный залп смеха, улыбки, повторные рукопожатия, похлопывания по плечу и заверения в дружбе народов. И всю дорогу песни, они смеются, мы вежливо улыбаемся. Кто не ездил в кузове грузовиков и грузовичков, не представляет себе, насколько это весело. Тряска, ветер, низкие ветки и повизгивание девушек суммируются в нечто пьяняще полетообразное. Но эффект прямо противоположный, если пытаться сидеть на пятой точке и обмениваться с попутчиками (а ничего больше все равно не видно) натянутой улыбкой а-ля какое приключение. Поэтому я встал и закурил, под недоумевающие взгляды горожан "а разве можно?". За мной незамедлительно и облегченно последовал гид, явно не хотевший подавать дурной пример первым. Через пять минут стояли все. Вот оно тлетворное влияние сионизма.
Арарат видно отовсюду. Есть в его форме нечто величественно пропорциональное. Восходить на него просто, но в некотором смысле медитативно - вершина не теряется из виду, продвижение наглядно, панорамы разворачиваются медленно и элегантно, вроде как морской скат. Ассоциации такие лезут, Японские. То ли чаепитие, то ли оригами.
Иранцы идут гуськом, шумят и поют. Особенно заводила в тюбетейке. Они тащат все на себе. Нам, как Европейцам, продали лошадей, и вообще устроили детский сад. Мы всегда приходим на готовый лагерь и готовый чай. Наш гид Матин парень сильный и веселый, любящий поболтать, заодно работает поваром,и весьма гордится своими кулинарными успехами. Для нас даже затащили пиво, и продают нам его по баснословной цене вечером.
Пиво на склоне горы под сводом звезд, и кровавые споры про настоящее и будущее науки и всего человечества в придачу. Мои физики оказались ребятами то что надо. Вообще, если вам приспичит застрять на необитаемом острове с ученым, выбирайте физика. Причем поляк и итальянка очень четко отражают и мой смешанный русско-израильский менталитет, меня как будто разделили на инь и янь. Сдержанный, тоталитарно-правый, рассудительный Мариус, и такая эмоциональная, чувствительная и смертоносная в споре Джемма.
Среди Иранцев, особенно сдружился я с доктором Массудом. Мы с ним говорили обо всем. О горах и пещерах, о скалолазах и альпинистах, о семье и работе. Ну или почти о всем. Я вообще Иранцев не провоцировал, но и они всегда тщательно избегали скользких тем. Моя теория - боялись стукача. Может из за этого, больше всего они мне напоминали горных туристов из советских фильмов. Этакие подневольные строители коммунизма, вырвавшиеся на природу. Признаюсь, первую ночь, одному в палатке мне было страшновато. Но когда после вершины у меня разболелась голова, и Массуд колол мне оптальгин в ягодицу, мысль "мда.. ну и во что же ты идиот вляпался" пришла слишком поздно, одиноко пошаталась и ушла. Боль сняло за две минуты.
Потом был длинный спуск - то что поднимались за два с половиной дня, спустились за половину. Был праздничный банкет, и Матин подарил мне билет до Стамбула (не дешево..) - завалялся. Такие они, Курды. Хотя деревенские Курды это феномен. Таких детей попрошаек я больше не видел нигде. Бегают по пятам, лезут в снимок, и вымогают "бакшиш". С физиками я погулял еще неделю, а с Иранцами обменялся мэйлами. Только вот что то не вериться в безопасный и анонимный интернет.. Страна свободных осталась позади.
А про вершину я не пишу. Что чувствовал я там, мне не рассказать, а вам не понять. Пойдите на вершину, и все поймете сами.

Talkid (Jordan Valley)

Participants: Surd, Anna, Zbz, Bella, Vova, Sergei.
Length: ~9Km

pic: me misha and vova - "The keystone"

Well, wasn't that a looong break? It is my fault - I wasn't participating in any tip for a few months. Since we've been to Turkey/Kackar with Misha and Bella, actually. About that I'll write another time. maybe. Anyway, that's my fault. I always found some severe reason not to come, but in the bottom line, I've missed some 10 trips in a row..

This one was somewhat spontaneous, certainly from my side, as I was recovering after a two weeks illness, and it wasn't clear to me if I'll be able to come. The thing that broke me was the end of the 90 days long professors strike. It's pretty clear now, that for the following months it will be tough to get ourselves out of the books, as we the students will pay for that strike with an overloaded semester. Another drawback was a location, and in particular, the way to it. We're talking about Jordan valley - very close to the territories, full with working Palestinians. The road is through the territories via Carmiel. Nevertheless, after comparing the dangers and the beauty of flowering Shomron, we (most of us ;) ) decided to go.

And the reserve is beautiful indeed. The desert is greenish this time of year - the white cliffs are covered with little bushes, grass and flowers. Just the right combination of the abstract beauty of the desert with light touches of refreshing green. The weather was great - while all the country is freezing during this very cold winter (some 4 degrees at night were pretty common in the last two weeks!), we were walking around in T-shirts. The cliffs in the area are great for climbing, so walking through the pretty canyons got many interesting climbing occasions as well. The topology itself is a playground - the low hills are deeply cut through with many wadies, so it's fun for navigation. It's kind of a "boulders wall" for hiking. This "desert" is definitely one of the greatest places to go to.

As you can see from the map, it was a pretty freestyle track. Points of special interest: the whole red path, the unmarked canyon in (191,188) and the two kilometers walking on the hills range from N to S.

Casualties: one hand cut (Anna), one head bump (Bella) and many thorns (Surd).

pic: Vova in "When noone is watching"

We've started at 9:30 and were back by 4:30. Well , actually, being all the time in the distance of a few kilometers from the road made us very confident in timing, although we were pretty stressed to get through the territories before it's getting dark. We almost made it.

A bit for the occupied territories experience. It was my first time there. I didn't like it. It's a wild west of driving rules, which is cool. But from any other point.. The cross Shomron road is a narrow corridor of type C territories between large parts of type B territories. Meaning, it's kind of a artificial separation of two Palestinian domains with semi border. Palestinians are not always allowed to move in this B area. When we were coming back, we didn't see any Palestinian car and many Israeli. We've seen the line of cars waiting on the pass in the Tapuah junction. The fences along the road, the soldiers, Palestinian people standing by the road waiting for a ride probably. It's an occupation, and an ugly one, however righteous the reasons for it are. And just to put the things strait: I do believe that if that's the only way to stop them from terror, so be it. Still, although I know much more on the subject than I've seen today, simply being there made me feel, maybe just a little bit of the truth of the disgrace and the suffer .

I was thinking about the connection line between these two paragraphs, but couldn't find it. Maybe because there is no such. Because, 25 minutes after going back beyond the green line we were sitting at Vova's eating pizza, drinking beer and watching the photos. In another hour we were on our ways to our homes, back to the reality.

Special thanks : this time we were lucky to get Anna's creative and humorous camera to document some real moments of truth.

This is Bella in "go/no go" desicion. She wanted a picture of her sitting in this cave, but was affraid to go there. Finally, with Misha's virtual help she got up there. You go girl :)

Here's the best pic of Anna, the shadow worker, I got. Actually, that's the answer for the phylosophical question, of how do you see the men behind the lense.

Here you can see an illustration to the very nature of my relationship with Misha. He's pushing me up, and I'm pulling him up.

Update: 31/1/08. Surd was criticizing me for being "too French" describing the theritories situation, and now he's doing a reserve duty at that very Tapuah junction. Actually, he cannot get there, because the roads are blocked by the snow :) However, it is a funny situation. One day you pretend everything is normal, and the next day you sustain that illusion for somebody else. Oops, here I go French again :)

Eilat Mini

Time: Last Tursday, 8:30 ~ 10:30
Pariticipants: Vova, Sasha Alperovich, Ilya Surdin.
Setting: While doing a Diving Course at the Diver's Village, on a morning before the daily dives.

Since we arrive at the Village, I was interested in the mountains that lie behind it, and after a little discussion, we picked a morning to explore the area. As we had prepared and taken a map of the area with us, we've picked a signed route, so that we could do it fast and took off. We had to be back before 11:30 for then we began our dives. The Village itself is located where the 3 in a triangle is on the map. And the black trail is really just on the right side of it, so we didn't have any problem in getting there. :) It's a trail that goes on top of a mountain through a ridge and is quite pretty. (Maybe Vova will donate some photos soon) and took us about 40 minutes. Where the Black and Green trails meet, you can go on top of the cap on the right and there's a beautiful view of all the bay, it's quite breathtaking, since from the trail you can't see almost any of it. Highly recommended, and since we still had some time, we decided to go around, and continued on the green till meeting the blue trail, and went down on it. Where it ended near the hotels and Club-Med. I think it's best to do it in the direction we did, since the rise is steeper on the black trail. Then we came back to the Village on foot, and still had time to have breakfast before the dives.