שופינג ירושליים

11.12.2009 סרגיי בלה סורד אנה אנה

הכל התחיל דווקא מסמיש, ששלח לינק לחמשושליים - אירועים בחסות העירייה

כמו ילד טוב, פתחתי את התוכניה, וקבעתי תאריך שבועיים מראש. אממה, טעיתי - כל האירועים היו בחמישי ובשבת, והזמן שהיה לי, היה בשישי. מה גם, שירושליים נסגרת בימי שישי ב3 טוטאל. בחיפה הערבית ואשדוד הרוסית ותל אביב הנוכריה, כבר הספקתי לשכוח מה זה. אבכן, אתגר.

מזל שהיה את jerusalemp3 . הפלאפון נהפך למכשיר אוניברסלי למדי - הלכנו לפי מפת הPDF מהאתר, מוודאים מיקום לפיהGPS, עוצרים לשמוע את הMP3 על האתרים השונים. כל זה בנוסף לפונקציות הצילום והדיבור שלו. כבר אמרתי פעם שאני מפחד ממנו?

בחרנו את מסלול הנחלאות - איכשהו הצלחתי להתעלם מהאזור הזה עד עכשיו. חנינו (איך לא? תמיד זה מסתיים בזה) במגרש הרוסים, ונכנסנו למבנה החברה להגנת הטבע. המוכרת הנחנמדה מחנות המזכרות של הרשות (טוב, יש שם גם מפות ואיזה ציוד בסיסי, אבל בעיקר מזכרות) תפסה אותנו וסיפרה את סיפורו העצוב של הנסיך סרגיי. בעבור כך, תרגמנו לה שלט ישן ברוסית, שתלוי על קיר בחנות : "לא אנוח ולא אשתוק, למען ציון וירושליים". או משהו. מזכיר , באופן פרדוקסלי, קעקועי מחנות עבודה רוסיים "לא אשכח את אמי מולדתי".

המשכנו לכיכר דוידקה, לאורך המסילות הנבנות של הרכבת הקלה. למרות כל התוהו ובוהו ברח' יפו, השלטים לאורך המסילה מתפראים בקריאות "סיימנו בדצמבר 2009 כמתוכנן". לא ברור. בכיכר אין כיכר ואין דוידקה, אז אמרתי שקר כלשהו בסגנון "רואים את הצורה המוזרה המכוסה בבד? זה התותח, המשכנו הלאה" והמשכנו הלאה. היישר אל שוק מחנה יהודה.

בהתחלה חבריי נראו קצת נגעלים על הבוקר מלכלוך והאספסוף הנדחף לכל עבר, אך כשאמרתי להם, שזו זו האטרקציה (ובעצם גיליתי את זה בעצמי באותה שניה, כי לא הכנתי את שיעורי הבית כיאות), התלהבו, וצללו לשוק. אני שונא שווקים, אבל חייב לציין, כי השוק הזה מרשים - הטיפוסים, הריחות, המצרכים.. יש שמה המון דברים מיוחדים לראות. חלווה בטעמים, דוכני קולים ודוכני תבלינים, דגים טריים ענקיים פוערים פיות ופירות יפים ועסיסיים אחד אחד מסודרים בקפדנות. אבל זה לא שוק תיירים, בכלל לא, פשוט שוק עם.. מסורת? חוקים? נשמה? אולי בגלל זה, נפרץ המחסום האנטי צרכני שלי, וקניתי משהו חלווה לאמא. קדוש, לא? אז סורד קנה אגוזים טחונים או משהו. והשופינג התחיל.

המשכנו אל הנחלאות, ובמהרה הגענו לבוסתן הספרדי. אני חייב לציין, שאני ציפיתי ליותר מהנחלאות. למשהו יותר.. צפתי אולי? זה לא שיש לכלוך, אבל העוני וההזנהה מבצבצים מכל פינה. אני מבין, שמלכתחילה זה לא היה מקום של אנשים עשירים, אבל נראה שאפשר היה לטפח את האזור יותר, ולדאוג לשימור המבנים. ובתוך כל זה צצים פה ושם בתים לתפארת - משומרים ומשופרים, אבל מסתבר שכל ההבדל הוא צבע טרי בעדן החלון וכמה צמחים..

בדרך עצרו אותנו חבורה של סטודנטים אוסטרלים, שתחקרו אותנו לאורך ולרוחב, ובסוף ברחו בלי להסביר בשביל מה. זה מדהים עד כמה שעל כל השאלות ענינו בצורה זהה. אנחנו, הרוסים, מעשית אדם אחד.

הסתובבנו בין החצרות, לפעמים תוך תחושה שאנחנו ממש פורצים לתוך השטח הפרטי של האנשים - זה נראה כאילו הם "גרים בחוץ" . מתוך ה-18 נקודות שהיו לי על המפה, אני די בטוח שעברנו בכולם פעמיים, אבל זיהיתי אולי איזה 3. ועם כל הכבוד לסיפורים, קשה לראות מאחורי המציאות העגומה והעמוסה את החיים ההם. אולי היה צריך לעשות את שיעורי הבית ביתר קפדנות. למרות שבסה"כ המקום נחמד. נחמד + אפילו.

לאחר סיבובים סיבובים בנחלאות, נהיינו, כצפוי, רעבים, והGPS החביב הציע ללכת לחפש מזון באיזור השוק. חכם. Down to earth! סורד אמר, אז התיישבנו במסעדה (מזללה?) עירקית (?) בשם "מורדוך". סורד דרש גיוון במנות, שנחקור את מגוון הטעמים, אבל הזמנו 3 מרק קובה אדום, והיינו מרוצים מאוד.

בחור לאוטו המשכנו עוד קצת בשופינג בחנות טבע/תבלינים ועוד קצת בחנות ספרים, ואחרנו ליריד האומנים - האירוע החמשושליימי האחרון של יום השישי. ירושליים נסגרה בשלוש, ולא נותר לנו אלא לחזור לאוטו, ולאחר סיבוב תצפית הר הצופים - הביתה.

ממצפה רמון לעבדת או יומיים טרק בשביל ישראל

משתתפים: סרגיי, קוסטJה.

27-28/11/2009

הבלוג מעלה אבק וכורי עכביש, ולאמיתו של דבר, כך גם אני.קוסטJה נשוי, עם תינוק, קיבל אישור לצאת לסופ"ש ספציפי אחד בלבד. כעקרון, שניים זה אולי מספיק לטנגו, אבל לטיול זה מספיק בקושי. כפי שסמיש אומר "אחד שובר רגל, השני יושב ומרחם עליו והשלישי מזעיק עזרה". אבל קוסטJה היה נואש ואיים ללכת לבדו, על אף כל האיסורים, כי המדבר קורא, וכך נכנעתי. בנרות חיפשתי עוד אנשים. אחד חולה והשני לומד, לשלישי ולרביעי יש חברה שלא תסכים ללכת 25 ק"מ ביום להנאתה, לחמישי יש אופנוע חדש שמחכה שיטיילו בו והשישי בכלל חורש את דרום אמריקה. אז ככה הבלוג לא מתעדכן..

למה הרשתי לעצמי לקרוא לזה טרק? פשוט מאוד, כי באנו וחזרנו בתחבורה ציבורית - זה עושה את כל ההבדל. (זה ו-15 ליטר מים על הגב.) ותאמינו לי, תחנה מרכזית של באר שבע בבוקר זה לא מבנה זכוכית ומתכת ממוזג, אלא קיוסקים קיוסקים של ממכר קפה וסנדויצ' טונה ב9 שקל - עולם שלישי לכל דבר ועניין :) כמעט כל היום הראשון הלכנו בשבילי ג'יפים. לא נעים בכלל. לא זה היה התכנון.

יצאנו ממצפה רמון ב10 בבוקר לאורך קיר המכתש מזרחה. אני לתומי חשבתי, שההליכה המשעממת תפוצה ע"י הנוף המרהיב הנשקף מהקיר. הו התמימות! השביל עובר במרחק של 50~100 מטר מהגדה ולא רואים כלום. כנראה שלשיירות שעברו שם היה יותר חשוב שהגמל לא יפול לסדק, מאשר להתרשם מהנוף. והתיקים כבדים. ידעתי שהתיק כבד, אבל לא ככה! שנים של הזנחה גבו את נקמתם. פשוט סבל בלתי פוסק. השומן הרך והמעודן, שגדל לאיטו בכוכי הקיוביקים, נחרד מהיקף ההתעללות, זעק ואיים וקינטר. רק משירד החושך, נכנע הגוף לרוח והתעשת. או שסתם הופחד מהקור והרוח. ובחזרה לגיבורינו (אנו) - לא הרחק מהמצפה נתקלנו במדרגות עץ מתפרקות, אשר הובילו למטה. לא ירדנו, אבל כנראה שזו אפשרות מעניינת לצאת מהמכתש. ניסינו ללכת ללא שביל לאורך הקיר, וזה אכל לנו את כל הזמן המועט שהיה לנו ספייר. אבל - ראינו שפן סלע וקבוצה של אילים.

כשהגענו למעלה לחלמחלהמלמלמה (הזה שיורד למכתש), פנינו צפונה.

בתכנון המקורי היינו אמורים ללכת בשביל, אך היום הקצר, והשמש השוקעת לא השאירו לנו ברירה, אלא ללכת בשביל ג'יפים. שלושת רבעי הירח היו גבוה בשמים, ואף ענן לא הסתיר אותם. אבל, זה לא היה שביל נחמד. על הקורא להזכר בתצורה של קיר המכתש. זוהי מן חבילת מצות שבורה, כאשר המכתש הוא השבר, ואנחנו היינו הנמלים שתרחקו ממנו, כאשר אנו מדלגים כל פעם ממצה למצה. כלומר: 30 מטר למעלה, 30 מטר למטה לפחות איזה 15 פעם ברצף. זו הייתה התעללות לשמה. כל פעם שירדנו למטה, היה שם איזה נחל, ובכל נחל הייתה איזו ציפור שצווחה עלינו.

בסביבות 9 עלינו לחניון. היה בו ג'יפ והמאהל שלו, והיה גם מאהל של שביליסטים - עושי שביל ישראל. בהמשך השביל, למטה, היה אמור להיות עוד חניון, שיכול להיות היה יותר מוגן מהרוח, אבל

אליו כבר לא הייתה לנו כל אפשרות לרדת. האדם הוא חיה קבוצתית, וקולות האנשים, אור המדורה עשה לנו טוב מדי בלב. התארגנו, בישלנו לנו איזה מרק ואיזה תה, לגמנו איזה קוניאק. השביליסטים נראו נחמדים, אבל הייתתי עייף מדי ומקורר מדי מבשביל להתיידד. כן, צריך לחזור לכושר.. הג'יפיסטים לעומת זאת היו רועשים והשמיעו מוזיקה רועשת, ובדיוק כששמו טראנס, ובאתי להתלהם עליהם, אחד מהם התקרב, שאל לשלומנו, ומיד נדהם "באתם בלי אוהל??". אכן. הגיע הזמן לקנות אוהל טרקים. הבחור מיד חזר לחבורתו ותוך דקה מצא לנו אוהל ספייר!אני לא יודע, אם היינו מצליחים לעבור את הלילה באותה נוחותא עם הרוחות שהיו שמה. איך אפשר לא לאהוב את אחיך ישראל אחרי זה, איך?

בבוקר קמנו עם הזריחה, הבאנו בקבוקים מיותרים שהיו לנו לשביליסטים (פאקין 7 ליטר!!), ועוד לפני ארוחת הבוקר המשכנו בדרך (הוא שביל המצות השבורות). בכך ויתרנו על עוד שני שבילונים נחמדים אותנו היינו יכולים לעשות, לולא היינו תחת לו"ז דוחק ובקצב מפגר. את הבוקר אכלנו במצפה שמעל "מעלה הנחש הצמא", שהיינו אמורים לעלות בתכנון המקורי. שם הצטערתי, שהתחזיות המפחידות של שטפונות לא התממשו. המחזה של המפלים האדירים בטח היה יכול להיות מדהים.

סביבות 9 יצאנו למסלול "מסלול". אני חייב לציין, שתיק של 6 ליטר זה לא תיק של 13. לא לא. גם השרירים התרגלו קצת, והקצב נהיה סביר לגמרי. באחד הרכסים נתקלנו ברסק עגבניות בקופסא, ופתק מתחתיו. לשון הפתק הייתה "שביליסטים יקרים! השארנו לכם מים וקרקרים וטונה ורסק עגבניות, תהנו! עמי ותמי". גיחכנו, השארנו את הרסק במקום, ע"מ שגם הבאים אחרינו יגחכו, והמשכנו.

ירדנו לנווה מדבר מדהים, עם מים זורמים וצל של עצי שלכת. חיוכים מפגרים עלו על פנינו לנוכח פינת חמד זו באמצע המדבר. שווה ביקור.

המשכנו כמעט ללא עצירות עד לעבדת, נשנשנו גרנולה וקולורבי בהליכה. עברנו בקניון מדהים, שתמיד רציתי לעבור בו כשראיתי את הפניה אליו בטיולי הלילה של עבדת. המים חצבו בסלע הגיר הלבן והרך צורות משונות של פסלים וספינות. הGPS שעמלתי קשות בשביל להתקין אותו ואת מפות השבילים בנייד החדש שלי די אכזב - הוא עבד בצורה אמינה רק באיזורים עם קליטה, ומי לעזאזל צריך GPS במקומות קרובים לישוב? טיפסנו בסלעי הגיר, והגענו לעבדת מוקדם מהמצופה.

במקום בו אמור היה להיות שביל ירוק לעיר העתיקה מצאנו רק שלט של רשות הגנים בדבר "הכניסה באתר כרוכה בתשלום". התעצבנתי על הקטנוניות של הרשות וטיפסתי לאתר ללא שביל.

קוסטJה המשיך היישר לתחנת הדלק - אחרי יומיים של הליכה, הגרבבים עושות את ההבדל, ועם פצעים ברגליים קשה לתת עוד פוש ולטפס למצודה. למעלה מצאתי טיול של בית ספר ובנות מצחקקות "תראו אותו, מאיפה הוא צץ??". אכן, ליד התיירים המתורבתים נראתי פרא אדם משהו. בדרך גם עברתי דרך מבנים ומערות לא חפורים בצלע הר - באתר יש עוד הרבה מה לחפור ולחפש.. ולמעלה מצאתי את עדויות הפראות האמיתית. לפני כחודש הושחת האתר, הפושעים ריססו צבע בכנסיות והאולמות העתיקים, והפילו את רוב העמודים בחדר המרכזי. כמה זעם.. מאשימים את הבדואים המקומיים שהתנקמו באתר ההיסטורי על מעשי הממשלה שהרסה את בתיהם בישובים הלא חוקיים. ירדתי בכביש המרכזי לאור שקיעה,ויצאתי מן האתר דרך השאר הראשי ללא כל עיכוב. עלק שמירה.

בתחנת הדלק הייתה עוד קבוצה של חבר'ה שהגיעו ממדרשת בן גוריון, והמתינו לאותו האוטובוס. התארגנו, שתינו בירה, אכלנו סנדויצ' - התחנה ערוכה להפליא לקבל פני מטייל עייף. בשביל לעצור את האוטובוס היינו צריכים לקפוץ על הכביש ולנפנף בידיים בעצמה - חסמנו אותו בגופינו ממש. עייפים ומאושרים, התחלנו בדרך חזור.

הרכבת מבאר שבע הייתה ארוכה ועמוסה בצעירים - קצת מטיילים, סטודנטים, חיילים. נפרדתי בפעם שלישית מקוסטJה והחלפתי רכבת בלוד. אלא שעצרה אותי בחורה ושאלה: "תגיד, לא ראיתי אותך בבוקר בחניון חווה??". אכן פגישה מוזרה. מסתבר, שמירב, השביליסטית המסכנה ירדה מהשביל לאחר שהלכה בו כבר חודש מדן, בגלל שברי מאמץ. איזה ביש מזל. איחלתי לה לחזור ולסיים את השביל באביב. מסתבר, שבגלל השיחה הקצרה הזו פיספסתי את הרכבת שלי, וחיכיתי לבאה עוד שעה תמימה. למזלי, בתחנה ההיסטורית של לוד ישנו חדר המתנה חמים. בו עשיתי מתיחות לשרירי התפוסים. לא שזה עזר הרבה.

מסתבר, שהטיול גרם לי להכנס למוד של חו"ל.התחלתי לשים לב לפרצופים ולאנשים, במעין התעניינות אנטרופולוגית, ספרותית משהו. המשפחה החרדית שחזרה משבת אצל חברים, עם הילדה הקטנה שהתעקשה לעזור לאבא ולסחוב את המזוודה הכבדה. עוד ילדה חמודה שעברה 4 קרונות לחפש שירותים וביקשה ממני לשמור על הדלת שלא ננעלה. המאבטח שקפץ בכל דקה פנויה לחדר ההמתנה להתלחשש עם החברה שלו שבאה לבלות איתו את השעה הטרופה של ההמתנה לרכבת. חזרתי לעצמי.

להתראות בטיולים הבאים!