חם על הירח - מסלול "לילה" ממדרשת בן גוריון עד מפעלי אוריון.

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב. מדובר בטיול הכי זוועתי שעברתי. אי אפשר להנות מיופי ונופים עם כל כך הרבה דאגות על הראש.. מה שלא הורג אותך מכשל אותך. הטיול הזה הוא ספר של טיפים ומסקנות.

משתתפים: סרגיי, מיכאל, ארכדי - אבא של מיכאל, יוסי, רגינה, אנטון (גרץ), איליה (סורדין).

טו' באב, חג האהבה.. לוח השנה העיברי מתואם לפי הירח. טו באב הוא הלילה, בו הירח מלא ומאיר במשך כל הלילה. ולכן זהו יום מושלם לטיולי לילה. החלטנו להתנסות בטיול שכזה.

התוכנית המקורית הייתה להגיע ממדרשת בן גוריון עד למכתש גדול. התכוונו לפצל את המסלול שאורכו 25 קילומטר לשני חלקים - לילה, ובוקר יום שלמחרת. המסלול הלילי היה צריך להסתיים לפני הטיפוס להרים בערך בנצ 1390-0295 , שמה היינו פורשים שק"שים לכמה שעות, וממשיכים את הטיפוס עם הזריחה.

התחלנו את ההליכה כשעה לפני השקיעה ממתחת למדרשת בן גוריון. היה שמה פקח שאמר שאסור לנו להסתובב בלילה בשמורת טבע, ורק לאחר שהבטחתי לו שתוך שעה נגיע לחניון לילה של חוד עקב (במפגש של שביל ג'יפים כחול ואדום) , הוא הסכים לתת לנו ללכת, ואמר שיתקשר לפקח אחר בשטח שיבדוק שהגענו בשלום.הפקח על הג'יפ אכן פגש אותנו כמה פעמים לאורך הדרך, מוודה שאנחנו מגיעים לחניון. הירח עלה, והאיר את המדבר. נוף יפיפה. אפשר ללכת בשביל בלי שום בעיה - אפשר לראות טוב מאוד את הדרך. אפשר אף להבדיל בגווני ההרים באור הירח.

פחדנו, שאם הפקח לא ימצא אותנו איפה שהשכיב אותנו, הוא יתחיל בחיפושים, ועל מנת למנוע בלגאן, החלטנו באמת ללכת לישון באותו המקום. ביקשנו כמה קרשים משלושה חברה שהיו שמה, והדלקנו מדורה קטנה. בסביבות 10~11 הלכנו לישון. מסתבר שלסחוב על עצמך לאורך מסלול גם שק"ש ושטיח זה לא כזה נורא בכלל. שועלי מדבר קטנים התרוצצו סביבנו, ואף גנבו לנו מגש עם עוגה. חשוב לסגור טוב את התיקים, ולהשאיר את הזבל במקום מרוחק. עדיף אף לפתוח את השקית ולהוציא את הדברים הטעימים החוצה - ממילא השועלים היו קורעים את השקית ומפזרים את הזבל.

באופן כללי, בלילה בדאי ללכת עם נעליים סגורות ומכנס. בכלל לא חם, ולכן זה לא מעיק בכלל. בהמשך הדרך, אנטון כמעט דרך בטעות על נחש, אשר נראה מאוד מאיים. אחרי שישנים, תבדקו שאין עקרבים בנעליים.

קמנו בשתיים בלילה והמשכנו ללכת. בהתחלה כשהתעוררתי, התחלתי לצחקק במירור על הגורל - כל השמיים היו מכוסים בעננים אשר הסתירו את הירח. ד"א- היינו יכולים לצפות את זה מראש. בלילה, העננים הרחוקים נראים משום מה כמו מן אודם באופק, אז אם רואים דבר כזה, אפשר להניח שגם מעליכם יהיו עננים מתישהו. בלי ירח יותר קשה ללכת, וגם בקושי רואים את הנוף. אבל יצאנו לדרך בכל זאת, ועד מהרה, למזלנו, השמיים התבהרו. כל עוד הלכנו בשביל ג'יפים, הכל היה מצויין - התקדמנו במהירותת טובה, לא התעייפנו, היה קריר ונעים ום מאוד יפה. תוך 3 שעות הגענו בערך למקום בו התכוונו לישון מלכתחילה.

שמה כבר היינו צריכים ללכת באפיק של נחל, וגם בלי אפיק בכלל. מסתבר שבלילה זה נורא קשה. המשחק של חפש את הסימון נמאס עד מהרה. מסקנה : בלילה הולכים במסלול שמכירים או בשביל אופניים/ ג'יפים (או בלי מסלול, לפי מצפן). קל מאוד לאבד את המסלול. אני מאמין ששמה שרפנו איזה שעה סתם.

עד שמצאנו את המסלול, כבר החלה הזריחה, ועצרנו לאכול ארוחת בוקר. הזריחה ייתה יפיפיה, כאשר השמש זורחת במזרח, והירח המלא שוקע במערב. למרות שמצאנו את המסלול, החלטנו לוותר על על הטיפוס להר, על מנת לשמור כוחות, זמן ומים, והחלטנו ללכת במקביל לרכס עד לעלייה למכתש. הערה - בלילה כמעט ולא שותים מים. משבע בערב עד חמש בבוקר שתינו משהו כמו 2 ליטר כל אחד.

תוך 3 שעות של הליכה די משעממת בגבעות שלמרגלית הרכס, הגענו למסלול האדום, שממנו מתחילה העלייה למכתש. כאן מסתיים גם תיאור מסלול ומתחיל תחקיר בטיחות. אובכן, השעה 9 בבוקר. כולם עייפים, אך לא יתר על המידה, וכולם חדורי מוטיבציה לעשות משהו מאתגר יותר סוף סוף. יש לנו 5 ליטר מים לאדם. אני ומיכאל כבר היינו במסלול, ומכירים אותו. מדובר ב 11 ק"מ עד האוטו, שאפשר לעשות דרך ההרים או בכביש הג'יפים המשעמם. יש גם תוכנית גיבוי של לחתוך באמצע מההר למסילת הרכבת. על הקיר של המכתש ההליכה היא יחסית פשוטה, ויש רוח חזקה, שאמורה לפצות קצת על השמש היוקדת. הנחתי, שאני הייתי עושה את הטיפוס והירידה תוך 5~6 שעות, אז כולנו נעשה אותו תוך 7~8, כלומר נסיים אותו ב 5 בערב, שעתיים וחצי לפני השקיעה כבר נרד מההר. לפני העלייה גם סיפרתי לכולם על מה מדובר, שהעלייה תהיה קשה - טיפוס בעיקר, שאין שום בושה בללכת ישירות לאוטו, והרי כבר עשינו את מסלול הלילה, שאין שום בעיה להתפצל לשתי קבוצות, כי אנחנו מספיק אנשים, ושבסך הכל כל אחד מחליט לעצמו אם הוא רוצה לעשות את המאמץ.

הכל נראה די סביר,לא? פרט לשני דברים: א) לא תיארתי לעצמי עד כמה הקבוצה כבר עייפה מהלילה. ב) באמת חשבתי שכל אחד יהיה מספיק אחראי לוותר אם הוא מרגיש עייף. בפועל, גררתי קבוצה עייפה שלא ידעה להעריך את כוחותיה למסלול, שאמנם לא היה מסובך מדי, אך בהחלט מעל הממוצע. כנראה שלהבא אצטרך להיות הרבה יותר זהיר לגבי מידת העייפות של המשתתפים...

בשורה התחתונה: ב11 בבוקר מצאנו את עצמינו באמצע העלייה (שכבר היינו אמורים לסיים), מתטגנים לאט בשמש (זוכרים את רוח הפרצים שהייתה אמורה לקרר אותנו בשעה זו?), שותים יותר מדי מים (2 ליטר תוך שעתיים, נשארנו עם 3 לאדם). מאחורינו יש עלייה שקשה מאוד לרדת (אין לי מושג, למה על מפת סימון השבילים יש חץ למטה, זו ירידה די מסוכנת). רגינה היתה כבר בנקודה זו די באפס כוחות, יוסי שהיה איתה כל הזמן והיה עסוק בלעודד גם היה במצב לא משהו, סורדין, שבא בנעלי ספורט, נורא התעייף מהטיפוס שדרש נעל יותר מקצועית, וגם לאנטון התחילו להתפס השרירים. חשבנו שיהיה יותר פשוט לסיים את העלייה, ולרדת במסלול הכחול באמצע הדרך, כאשר שני רצים יקפיצו את האוטו עם המים.

על מנת לשמור כוחות - התפצלנן. אני יוסי ורגינה עשינו את העלייה לאט לאט (עלייה שכבר הייתיה סתם עלייה, לא טיפוס בכלל, עשינו קילומטר בשעתיים (!). שאר הקבוצה המשיכה קדימה בקצב שלה, כאשר הם היו אמורים לעלות למעלה, לנוח ולצבור כוח, לחסוך במים, ואלי אף לשלוח שני רצים לאוטו. עד שאני יוסי ורגינה הגענו עד למעלה, רגינה ויוסי כבר היו במצב פיסי זוועתי - יוסי התייבש וסבל מכאב ראש, התיק היה כבד לו, רגינה בקושי עמדה על הרגליים מעייפות. ומה גם - לא מצאתי את החבר'ה שהיו אמורים לחכות לנו! הם גם לא היו זמינים בפלאפון, מהשלא היה סביר בכלל אם הם היו מגיעים לקיר המכתש, בו יש קליטה מצויינת בכל מקום. מצאתי פיסת צל, השכבתי את יוסי ורגינה לישון, וניסיתי גם לנוח בעצמי...

כמה שמחתי כשמיכאל התקשר ואמר שהם בסדר! הם ניסו לקצר (בלי מפות! המפה נשארה אצלי!!) ואיבדו את הדרך, ואז מצאו אותה בפוקס.. עד שהם הגיעו עד אלינו, הם כבר היו תשושים, עם מאט מים. רגינה ויוסי כבר שעה ישנו בצל, וכנראה שהכוחות חזרו אליהם קצת. מעט ענבים ואופטלגין החזירו את יוסי למצב סביר (סוכר?), בן גיי עזר לשכח את הכאב אף בשרירים של רגינה, ומשכח הכאבים פרופן עזר לגרץ.

הערכת מצב: השעה שלוש, יש לנו 12 ליטר מים ל 7 אנשים (עוד קצת נוזלים פה ושם כמו פחית תירס ובקבוקון יין), 2 ק"מ עד המסלול הכחול, 1 ק"מ ירידה, ואז הליכה במישור. רגינה, סורדין, יוסי , גרץ - מותשים. החלטנו שאני ומיכאל נלך ישירות לאוטו - 8 ק"מ, ונביא אותו בשביל הג'יפים, עד לנק' שאפשר (כ-5 ק"מ, ידענו, כי כבר עשינו את זה פעם). השאר יתקדמו לאט, כאשר המטרה העיקרית היא לרדת מההר עד החשיכה (3 ק"מ תוך 4 שעות). אני ומיכאל לקחנו 4 ליטר מים והלכנו. חתכנו דרך אפיק של נחל (אין שם שביל ג'יפים, כמו שמסומן על המפה הישנה), וב-7 הינו באוטו.

באותו זמן קיבלנו גם טלפון מאיליה שהם כבר ירדו מההר, והולכים במישור (ידענו שיש קליטה שם, כי יש אנטנות במפעל אוריון). מיכאל נשכב לישון קצת, ואני סידרתי את התיקים. כעבור שעה, נתברר שהחבר'ה הסתבכו (4 מטיילים, 2 מנוסים, סורדין יוצא גבעתי, עם מצפן, מפה ופנס, לא מצאו את דרכם במישור עד למסילת רכבת). ותוך זמן קצר נתבקשתי להזמין פינוי. והייתי קרוב לזה, דרך אגב.

זו התשישיות. התשישות הפיסית והנפשית. השארנו מאחורינו קבוצה מותשת בלי שמישהו יוביל אותה. אני לא הייתי שם, אבל אני מבין, שמי עשה חיל שמה, דחף, חיפש ולא התייאש, מי שגם מצא את המסילה בסוף, זה אבא של מיכאל. מגיע לו כבוד. היה קצין בצבא האדום בזמנו. אני לא מניח שהחבר'ה אוהבים אותו בשביל זה עכשיו, אבל אני חושב שהוא הציל את הקבוצה (עד כדי חילוץ כמובן, במקרה הגרוע). מגיעה לו תודה, ואני מצטער שהוא היה צריך לעבור את זה. אני גם לא בטוח בכלל אם אני הייתי מצליח לדחוף את הקבוצה כמו שהוא עשה.

הם התחילו ללכת לאורך המסילה, ואני ומיכאל, למרות ההתראות של השומר בבודקה שיש שמה בונקר עם חומר נפץ והשומר שמה ירה בנו (!), נסענו לקראתם. אמרנו שלום יפה לבדואי בבונקר והגענו עד לעלייה שאי אפשר לעשות באוטו רגיל. למזלנו,החברה היו נורא קרובים, ואיך שהגעתי למסילת הרכבת לחפש אותם, הם כבר ראו את הפנס שלי. במקרה הגרוע, הם היו יכולים להיות רחוקים ממני מספר קילומטרים בודדים בכיוון המסילה.

אחרי החיבוקים והנשיקות וגם כמה קללות, נדחסנו 7 אנשים להיונדי המסקנה (ג'יפ מטורף ד"א), וחזרנו למפעל. טלפונים הביתה, קיפול תיקים, הכנת קפה חזזזק, אוכל, שתייה, רחצה, רה ארגון מכוניות (35 ק"מ על הכביש בין נקודת התחלה לסיום), נהגים מתחלפים, מפגש בקרית גת, החלפת נוסעים.. אני מאמין שעד 2 בלילה כולם כבר היו בבית, בריאים ושלמים.

קשה.

אני אוסיף לפוסט גם רשימת לקחים, לאחר שאמע אותם מכם..

האורך לא קובע.

בשישבת הזה עשינו שני מסלולים קצרצרים בצפון, באורך כולל של כ - 8 ק"מ, אשר לקח לנו בסביבות 8 שעות לסיים כל אחד מהם. מדובר במסלולים לא מסומנים יפים ומאתגרים כאחד. הערה כללית לגבי מסלולים לא מסומנים: בד"כ זו עבירה על החוק. זה באמת יותר מסוכן - לסלעים יש נטייה ליפול ולענפים להשבר בסבירות הרבה יותר גבוהה. אף אחד לא מבטיח לכם שמה שאתם מנסים לעשות עכשיו אפשרי אפילו תיאורטית. אתם עלולים למצוא את עצמכם בתוך סבך בלתי עביר של קוצים. תשימו מכנס ארוך. מסלול לא מסומן דורש יותר זהירות וחשיבה על תוכנית ב' ו-ג'. התמורה היא מסלול מעניין יותר, נקי יותר.

בחנו את התיקים החדשים, את הנעליים החדשות ואת אולגה הצעירה. אולגה לא יוצאת איתנו לטיולים בד"כ, אז אנחנו עושים לה טירונות מזורוזת לפני תאילמד.

יום שישי - יהודיה שלא הכרתם

משתתפים: סרגיי לב אולגה מיכאל

ב 11:30 הגענו לצומת יהודיה. עלינו 6 ק"מ בכביש 87, ועצרנו ליד שלט ירוק של שמורת הטבע "סיום מסלול יהודייה.. חד כיווני.. הכניסה אסורה..". שמה מיכאל אולגה והתיקים ירדו מהאוטו והתחילו לרדת אל אפיק הנחל במסלול האדום. אני ולב חזרנו ברכב אל צומת יהודייה, והחננו את האוטו בחנייה של המסעדה שנמצאת במקום. תוך 20 דקות תפסנו טרמפ בהחזרה, וב 12:20 התחלנו את המסלול.

הרעיון הוא מאוד פשוט: אהבתם את יהודיה? עשיתם אותה הלוך וחזור, עם קפיצות ראש או במרוץ נגד השקיעה תוך 4 שעות? אתם יכולים לבוא לשם סתם בשביל לשבת בברכות גן עדן? רוצים עוד? אז אל תעלו למעלה איפה שאומרים לכם, אלא תמשיכו עד הכנרת.

הולכים באפיק של הנחל. הליכה במים מן הסתם. הרבה בודי-ראפטינג. המים נעימים. כשאי אפשר ללכת, מחפשים לצאת מסבך הצמחייה 10 מטר ימינה או שמאלה ועוקפים דרך הקוצים. התקדמות איטית להחריד (500 מטר לשעה זה קצב טוב). נעליים טובות (חייבים סגורות לכל הפחות!!) יכפילו את ההנאה. תתכוננו נפשית ליפול הרבה. אל תפספסו את ענבי הבר. חייבים לעבור לפחות איזה שני קילומטר בשביל לצאת מהקניון, כדי שהעלייה תהיה אפשרית. 4 ליטר מים לאדם נראת ככמות מספקת (מסלול שבו אתה נמצא במים פיסית רוב הזמן, בצל).

לאחר כ 5 שעות (2~3 ק"מ) נמאס לנו ללכת במים, והתחלנו לטפס בחזרה לכביש. מלא קוצים אבל יש שבילי חיות וסה"כ עלייה די קלה. בדיאבת, (אחרי מבט מלמעלה) כנראה שאם היינו עוברים עוד איזה קילומטר (בנחל או לידו, במורד ההר) היינו מגיעים לדלטא, איפה שההליכה יותר קלה. ירדנו עם הכביש, מיכאל אסף לעצמו מחזירי אור בשביל התיק, מהעמודים שלצידי הכביש (אלה שנפלו), ותוך שעה קלה הגענו לאוטו.

מטר מתאוריטים בגשר הפקק

אני הייתי הנהג, לא הנווט, אז אני מכיר כיוונים של ימינה שמאלה, לא עקבתי אחרי המפה, ואני לא יודע איפה זה. אי שם על גדות תעלת הירדן. מקום מרווח (חינמי) עם אפשרות לשחייה לילית. המון יתושים. שתי שכבות (אי-תוש ואל-תוש) שכיסו כל סמ"ר על פניי לא הצילו את הפנים שלי מעקיצות. אני מניח שזהו זן מיוחד של יתושים שסנו מגדלת בשביל להכין קרקע למוצר הגדול הבא. ישנתי באוטו כי לא היו מספיק אוהלים. סיוט.

דינה ואניה הצטרפו אלינו. עשינו על האש לא רע בכלל, עם חזה עוף במרינדה נפלאה של לב. שוטרים נחמדים באו לחפש גראס, אבל השתכנעו במהרה שאנחנו בסדר.

הראות הייתה גרועה, את מטר המתאוריטים הבא נעשה בדרום. אבל אני ניצחתי את כולם - ספרתי חמישה כוכבים נופלים.

יום שבת - כמה מפלים יש בסער?

משתתפים - מיכאל, אולגה, לב , סגדיי, דינה,אניה

כנראה שישנה קללה למטייל העצלן - לא משנה כמה זמן תשקיע בערב באירגון תיקים והכנות, עדיין תשרוף שעה וחצי בבוקר על כלום. בפעם הבאה נעשה אימונים של השקמה ואריזות על זמן, עם פק"לים. קמנו ב-6, ורק ב - 9 ומשהו התחלנו את המסלול. אוטו אחד השארנו במסעדה הדרוזית שליד מפל סער (ליד שמורת בניאס), ואת השני - במסעדה בכניסה לכפר הדרוזי מסעדה. [אני יודע, המשפט האחרון קצת קשה, אבל באמת יש כפר בשם "מסעדה"]. המסלול המסומן של נחל סער זה שביל מטומטם, מלא קוצים, שעובר עשר מטר מהאקשן (אולי בחורף, כשיש בו מים, הכל נראה אחרת, אני לא יודע). הלכנו באפיק היבש. הערה - המים מזוהמים בכימיקאלים -אסור לגעת! האפיק כולו בולדרים קטנים, לכן גם ההליכה כשלעצמה לא משעממת. אבל השוס הוא כמובן המפלים והמפלונים שנתקלים בהם כל 300 מטר. תמיד אפשר לעקוף אותם, דרך טיפוס על ההר הקוצני, אבל זה פחות כיף מן הסתם. הטיפוסים במפלים הם לא עסק פשוט בכלל. מיכאל ואנוכי עברנו את רובם, עזרנו לאחרים, אבל היו גם כמה מקומות בהם שאר החבר'ה טיפבו בקוצים ובקקטוסים. חבל היה עוזר, נראה לי.

למרות השמש הלוהטת (לקחנו 6 ליטר לאדם, החזרנו 1.5 כל אחד), המסלול היה סביר- הרבה מאוד מנוחות בגלל כל המפלים. שפע הפירות גם העלה את מצב הרוח - תאנים, ענבים, רימונים, עגבניות שרי (טעימות נורא! עד שאתה לא אוכל עגבניית בר, אתה לא יודע מה הטעם של העגבניה אמור להיות בכלל). גם היין המהול (רבע בקבוק יין, מהול במים או סודה עדינה) היה לעניין.

תוך 5 שעות לערך, עברנו כ 2.5 ק"מ. הגענו עד לכביש שנכנס לכפר הדרוזי עין קניה (אשר הרבה יותר גדול בפועל, ממה שהוא נראה על המפה). אולגה הייתה די הרוסה, ולכן נשארתי איתה ליד הכביש, לחכות לחברה שיאספו אותנו עם האוטו. עברו עלינו שעתיים מקסימות בצילו של עץ אלון, שאריות היין מנעימות את חכיינו וציפורי השיר שהתרגלו אל נוכחותנו במהרה מצייצות לנו מנגינות שמימיות. והדברורים. העפנו את כל התיקים והאוכל הצידה. הם באו אלינו. הבאנו להם מים לשתות במכסי פלסטיק מרוחקים מאתנו. הם באו אלינו. ניסינו להתעלם מהם. הם ניסו לחדור לנו לאף. דבורים ויתושים הם מהסטן.

החבר'ה עד מהרה (קילומטר אחד) הגיעו למפל שבו מסתיים המסלול. הם סיפרו על עלייה מחרידה במדרון תלול ומדרדר. תכלס- אמור להיות איזה שביל עפר בקרבת המקום בו האפיק חוצה את כביש עין קניה, שמגיע עד מסעדה, אז כנראה שאפשר להגיע עד המפל, לחזור, ולהמשיך בכביש עפר.

תוך שעתיים אספו אותי ואת אולגה, ולאחר התארגנות קלה המשכנו.

מקלחת קרה בדן

הגענו לגשר, שליד פניה לשאר ישוב מכביש 99, והתרעננו במימיו הקפואים של דן - פרוצדורה לא נעימה, אך חיונית ביותר. בזמנו עשינו מסלול של 4 שעות מהנקודה ההיא במורד הנחל (בתוך המים), אני עדיין לא מבין איך יצאנו בלי דלקת אשכים. אבל זה סיפור אחר. משם נסענו לכרמיאל לאכול פיצה (נכנסים בכניסה השנייה, נוסעים כמה קילומטר ישר, עד שמגיעים למרכזון ליד "ג'[מ]בו". חבל שהיה ערב ט' באב. התפשרנו על מקדונלס. גועל נפש. שמחים ומאושרים חזרנו הביתה.

סיכום ומסקנות :)

- בחולצה רטובה לא ישנים ויהי מה. לב כמעט חטף דלקת ריאות.

- אולגה גבר גבר. למרות כל הסימנים הכחולים והשרירים התפוסים, לא צייצה אף תלונה והלכה כמו גדולה. יש לי כמעט חרטות מצפון. ח"ח. היא חולמת בלילות סיוטים על טיפוסים, אבל הודתה שאם כל גופה לא היה כואב, היא עוד הייתה עלולה להנות מכל העסק.

- אל תזלזלו במסלולים לא מסומנים. הם לוקחים המון זמן. פי שתיים שלוש מהמסומנים.

- התיקים של אנרג'י (מותג של קל-גב כחול לבן) מצויינים - אתה פשוט זורק את הכל פנימה וסוחב (כולל טיפוס) 12 ק"ג כמו כלום. אני חושב להשתמש בתיק כמשענת לכסא מחשב, הוא אורטופדי בטרוף.

- הנהגים בצפון מטורפים - 3 פעמים יצאתי מתאונות שלא באשמתי. תנהגו בזהירות.

PS - יומיים אחרי זה, לכולנו צצו פצעים על הידיים והרגליים, לב אף קיבלכמה גימלים עבורם. הרופאים כינו אותם בשם פיטו דרמטיטיס, סוג של מחלת עור הנגרמת ע"י צמחים. לאחר טיפול תרופתי, כל העסק די עובר. נקווה בשביל הבנות שגם "הפיגמנטציה של העור תושלם בהצלחה, אחרת נעשה לכם טיפול קוסמטי של הלבנה" כפי שאמרה רופאת העור שלי.

לא טיול

היינו אמורים לצאת לצפון בסופ"ש הזה, אבל בגלל המפגר שירה בדרוזים, חששנו מבלגאן וביטלנו את הטיול.
אז בפוסט הזה אין טיול.
מטייל עודפים פ"ת - דיל לא נורמלי, יצאנו עם שלושה תיקי יום נעליים וסנדלים (הכל איכותי למדי, מן הסתם) ב 1300 ש"ח.
"עדנה" ברמת השרון - העיסקית הכי מהממת שאכלתי.
החוף שליד אפולוניה (הרצליה) יפיפה ורומנטי.